<h1>שערי דורא — ליקוטים</h1>
<h2>דף יח:</h2>
ויראה שאם אדם הולך ממדינה למדינה ובמדינה שיצא משם אין מסורת ולמדינה שהלך לשם יש מסורת של עוף אחד שהוא טהור יכול לאוכלו באותה מדינה שהוא שם, ואפילו דעתו לחזור אין בו משום חומרי מקום שיצא משם, שהרי מה שלא אכלו אותו במדינתו אינה משום שהם אומרין שאסור אלא בשביל חסרון קבלה שלא קבלו היתר מאבותיהם וגם איסור לא הורו להם, ואלו שאמרו שקבלו מאבותיהם היתר ראוי הוא לסמוך עליהן ולאוכלו בכל המקומות כל זמן שלא יכלו לברר בו איסור. אשיר"י פא"ט [סימן ס'].
<h2>דף נ.</h2>
החלחולת שנקבו כנגד הירכים כשרה לפי שהירכים מעמידים אותה.
<h2>דף נד.</h2>
התוספות פירשו שם דריאה וכבדא בלשון משנה וברייתא הוי בכלל מעיים ולא בכלל לשון אמוראים, בפ"ב דחולין [ל"ג ע"א] גרסינן אין מזמנין גוי על בני מעיים, ופרש"י בשביל הריאה משמע דגם הריאה נקרא בני מעיים, ובפא"ט גבי דרוסה שצריכה בדיקה כנגד מעיים גרסינן, רב אמר צריכה בדיקה מאכפא ועד אטמא, מאי אכפא עד אטמא אילו אכפא דידיה היינו כנגד בני מעיים, ופרש"י דריאה וכבד נמי בכלל בני מעיים הן, והתוספות פירשו שם בע"א ובמתניתין התם [נ"ו ע"א] תנן נפלה לאור ונחמרו בני מעיים, ואמרינן בגמרא [ע"ב] באילו בני מעיא אמרו בלב וקורקבן וכבד מכל אלו משמע דכל הריאה בכלל בני מעיים היא.
<h2>דף סג:</h2>
ויראה שאם אדם הולך ממדינה למדינה ובמדינה שיצא משם אין מסורת ולמדינה שהלך לשם יש מסורת של עוף אחד שהוא טהור יכול לאוכלו באותה מדינה שהוא שם, ואפילו דעתו לחזור אין בו משום חומרי מקום שיצא משם, שהרי מה שלא אכלו אותו במדינתו אינה משום שהם אומרין שאסור אלא בשביל חסרון קבלה שלא קבלו היתר מאבותיהם וגם איסור לא הורו להם, ואלו שאמרו שקבלו מאבותיהם היתר ראוי הוא לסמוך עליהן ולאוכלו בכל המקומות כל זמן שלא יכלו לברר בו איסור. אשיר"י פא"ט [סימן ס'].
<h2>דף צג.</h2>
המת(י)ן שקורין לונב"יל נהגו העם שלא לבשלו ואין אוכלין כי אם בצלי ואם בשלוהו לבדו או עם שאר בשר מותר בדיעבד. פרנ"ס.
צריך לחתוך הדקין במקום שהן מדובקין להמסס ובית הכוסות מפני שנוגעין בחלב שעל הכרס. ריש מיעיא באמתא בעי גרירה. אמר רב יודא אמר שמואל ריש מעיא באמתא בעי גרירא וזהו חלב שעל הדקין, ופירש שם רש"י, משהקיבה מתחלת לקצר והדקין יוצאין ממנה צריך לגרור החלב שלהן עד אמה, ואפשר שהג"ה זו מחמיר ואמר שצריך לחתוך וכו', וק"ל וכן הביא הטור, והגאונים פירשו דהאי ריש מעיא כו' קאי על הטבחיא, וכן נוהגים הנשים שמנקרים צד העליון לחוט השדרה במשך אמה בכבש אבל בתייש ועז נוהגים לגרור משך אמה אף למטה שהוא לצד הבטן, אבל שתי הצדדין נגד הירכים אין גוררין כלום, ובבהמה גסה נוהגין כמו עז, ואתה אל תטוש תורת אמך. נ"ל ש"ל.
<h2>דף צג:</h2>
כתוב בספר התרומה כשמולגין התרנגולת אין מערין עליה מים רותחים מכלי ראשון אלא ימלוג בכלי שני, ואם שגג ועירה עליה רותחין מכלי ראשון אין אסור אלא כדי קליפה וכו', וצריך לקלוף העור ולא יותר, והיינו דוקא כשהגביה התרנגולת ורגליה למעלה דהשתא נכנסים המים בין הנוצה ואוסר כדי קליפה, אבל אם ראש התרנגולת למעלה דאם כן הנוצה שוכבת למטה המבדלת בין מים ובין בשר ומגינה כנגד הרותחין יותר מכדי קליפה מותר. תשובה במיימוני.
מעשה שנמלחה התרנגולת מבחוץ ולא בפנים ושאלו לאבא מורי יב"ק ואסר להם מהא דאמרינן בפרק הקומץ רבה [כ"א ע"א] כיצד הוא עושה מניח את האבר ונותן עליו מלח והפכו וחוזר ומולחו, אמר אביי וכן לקדירה, אלמא דבעינן לקדירה שיהפכנה וימליחנה מכל צד, הלכך האי תרנגולת שלא נמלחה מבפנים אסור, לסוף נודע לו כשנתבשלה אותה תרנגולת בקדירה אחת לקחו מן הרוטב בג' כפות ונתנו בקדירה רותחת אחרת שהיה בו בשר ואסר הקדירה והבשר שנתבשל בה התרנגולת, מאחר שלא היה ס' כנגד התרנגולת, אבל הקדירה אחרת שהשליך בה כג' כפות מן הרוטב התיר, שנתבטל בה הרוטב, ודמי להא דאמרינן בפרק בתרא דע"ז [ע"ג ע"א] ראשון ראשון בטל. מעשה שנמלח ראש כבש מבחוץ, והורה אבא מורי יב"ק שלא למלוח הראש עתה פעם שנייה ולא יבשל אותה אלא יצלה אותה והאור משאב שאיב. רוק"ח. שוב מצאתי ששאל רבינו שמואל בן רב את רבינו שמחה נמלח מבפנים מכל צדדיה אך מבחוץ לא נמלחה אם מליחה זו חשובה כמו הופכה ומולחה כי מה לי מליחת עוף מבחוץ למליחת עוף מבפנים, וא"ת שצריך חוץ ופנים דהיינו הופכה ומולחה אם כן חתיכה עבה צריך לבקעה ולמלחו מכל צדדין, ולא מצינו חילוק הדברים באברים, ואם באתה לחלק בין עוף לחתיכה עבה הואיל ועוף חלול זו לא שמעתי, ועליה דידיה רמי לבאר, ורבינו שמחה הסכים לדבריו. מרדכי פרק כל הבשר [סימן תש"כ].
<h2>דף צד.</h2>
כתב רש"י על שולח ירך ע"י גוים ולא עשה חותם דכשירה אם חתוכה היא כדרך שישראל חותכו אחר חטיטת גיד וכן ראיתי רבותי שהתירו בשר יבש שנשלח ביד גוי ונתקלקל החותם והחתיכות ניכר בהן ניקור ישראל כגון בניטל החוטין דיד והחוטין שניטל אצל החזה התירו. אשיר"י פרק גיד הנשה [סימן י"ז].
<h2>דף צו:</h2>
דין זבוב בקדירה יש ליזהר כשתסיר זבוב או צירעה מן הקדירה רותחת בכף שלא תחזיר הכף לקדירה כי הכף היתה אסורה מחמת הזבוב ואפילו מרוסקת אם לא היה ס' של היתר בכף אז נאסר הכף ואם תחזור הכף בקדירה יאסור כל התבשיל, והקדירה אם אין ס' בתוך הקדירה מן הכף. ונקיי הדעת מסירין הזבוב מן הקדירה בקיסם או בתבן ואח"כ משליכין הקיסם באש שלא יבא לידי תקלה.
דין זבוב בקדירה, אם הזבוב בקדירה בטל בס' ואם הסירו בכף ולא החזירו הכף לקדירה א"צ רק ס' מן הזבוב, אבל אם החזירו הכף לקדירה צריך ס' מן הכף, אמנם אם הכף מליאה רוטב אם יש ברוטב ס' מן הזבוב (ס"א ויכול להיות ס' מן הזבוב) מותרת כי פרש שבזבוב אינו אוסר, ואפילו כל עצמותיה היה אומר ר"ת דמותרים ולכך היה מתיר הדבש שנשאר בו רגלי הזבוב דתניא בפרק בהמה המקשה [ע"ז ע"ב] בנבלתה ולא בעצמותיה, וא"ת והלא כשמערין הכף בקערה ונשאר הזבוב בכף לא ישאר ס' בכף ואין הזבוב מתבטל ברוטב (פירוש דלמא לא תהיה מלאה רוטב ודוק) וי"ל כשמערין הכף כבר נתקררה ונעשה כלי שני ומיהו גם אם החזירו הכף בין היתה מליאה בין היתה חסירה יש לראות טעם היתר, דכל זמן שהכף בקדירה בפעם ראשונה מתבטל הזבוב בקדירה ומיד כשהוציאוה נעשה כלי שני ולמה תיאסר הכף נמצא כשהחזירה אין צריך רק ס' מן הזבוב, וא"ת והלא הזבוב חם ואוסר הכף הא קי"ל [פסחים ע"ו ע"א] דתתאה גבר ואינו אוסר הכף כי אם כדי קליפה, ומיהו אם הכף חם אז הוא מפעפע בכף ויוכל להיות דאינו מפעפע בכל הכף שאם היה (פירוש למאי נ"מ שאינו מפעפע בכל הכף שעליה אמר איכא נפקותא דאם מפעפע כו' ודוק ש"ל.) מפעפע בכל הכף לא היה בגוף הכף ס' מן הזבוב ולכל היותר א"צ רק ס' מן הכף אם החזירה פעם שנייה, ואם שפכו הרוטב מן הקדירה לקערה אם היה זבוב נשפך מן הקדירה לקערה מותר הכל שכל זמן שהוא בקדירה בטל בששים וכשנופל בקערה הרי הוא כלי שני, ואם תחילה נפל הזבוב קודם נפילת הרוטב הרי אוסר הקערה כדי קליפה דחם על גבי צונן צריך קליפה (סברא זו ברורה ודומה לזה כתבנו לעיל בסימן נ"א בהג"ה המתחלת ישנם). ואם תאמר הרי הזבוב נעשה כלי שני, הא ליתא, דאין שייך לזבוב היוצא מן הקדירה להיות ככלי שני אך אין רגילות שתיפול הזבוב קודם נפילות הרוטב וכן מספק יש להתיר, ואם היה הזבוב בקערה תחילה כמו כן הכל מותר. והזבוב שנמצא בתמחוי שהוא כלי שני וחלקו ממנו בכף בשאר קערות הכל מותר דשמא בכלי שני נפל וכלי שני אינו מבשל, ועוד דמה שבריה אינה בטילה היינו דווקא הבריה אבל אם נמצא הבריה משליכה והטעם בטילה, וא"כ אפילו אי הוה כלי שני מבשל הכל מותר דנתבטל הטעם בס' כמו שפירשתי, ועי"ל דילמא לאחר שנתקרר התבשיל נפיל ואיכא ספיקא טובא, ומיהו אם סילק הזבוב בכף מכלי ראשון הכף אסור, ואם החזירה לתוך הקדירה אפילו הדיחה לאחר שהשליך הזבוב צריך שיהא תוך הקדירה ששים כנגד כל הכף. עכ"ל מהר"ר טרושי"ן. אף שהמרדכי התיר זבוב בתבשיל דהוי כעץ בעלמא מ"מ לא נהגינן הכי רק כמהרי"ט דבתראי הוא, ורוב גאונים שמצריכים ס' לזבוב ואם אין ס' נעשית הכל נבילה, וכן מצאתי בשם מהר"ש שלא נהיגינן כמו המרדכי, אבל מ"ש מהרי"ט דמצריכין ס' כנגד הכף לא נהגינן כותיה אלא כמו שפסק המרדכי והי"ד דצריך לעולם ס' נגד הבלוע דהיינו הזבוב דאין נעשית הכף נבילה, כי אין איסור בלוע אוסר היתר בלוע והאריך מהרא"י בראיות בת"כ סימן קפ"ג, וע"ל בסימן כ"ה בהג"ה המתחלת חתיכה עצמה נ"נ נ"ל ש"ל.
כדי נטילת מקום דהיינו כעובי אצבע. אשי"רי.
<h2>דף צז:</h2>
והא דק"ל מלוח כרותח היינו כרותח דצלי. ונ"מ אם נמלח ג"ה עם הירך דשרי כמו אם נצלה ג"ה עם הירך דשרי אבל אי הוי אמרינן דמלוח כרותח דבישול אז הוו איסור כמו ג"ה שנתבשל עם הירך, והכי איתא פרק ג"ה [צ"ז ע"ב].
בפרק גיד הנשה [צ"ז ע"ב] איכא דאמרי בקדירה עצמה משערינן, פר"י כגון קדירה של היתר שבישלו בו פעם אחת איסור שוב כשבישלו בה היתר לא אמרינן שהיתר הראשון שהיה נבלע בה קודם שבישלו בה איסור שנתבטל לגמרי כשבשלו בה האיסור אלא שנשאר במקומו ולבסוף כשמבשלין בה ההיתר אחר האיסור חוזר היתר הראשון ומצטרף עם ההיתר האחרון לבטל האיסור האמצעי הבלוע עכ"ל. ומכאן פסק הרי"ח ברבי יחיאל כשמגביה בכף זבוב מקדירה רותחת ומגביהין עמה מעט מים ונאסרה הכף דודאי לא היה במים שבתוך הכף ס' כנגד הזבוב אם חזר ותחב הכף בקדירה לא חשבינן הכף כולה חתיכה דאיסורא להצריך נגד כל הכף ס' של היתר אלא ההיתר נשאר במקומו ומצטרף עם ההיתר שבקדירה לבטל האיסור, ומיהו הכף אסור עכ"ל. אמרכ"ל.
<h2>דף ק.</h2>
ושומן הדורא דכנתא של טריפה שהותיכו אותו עם שומן של כשירות דבר פשוט הוא דבטל, דאדרבה אם נתערבה שומן הדורא דכנתא בעור יבש בשל כשירות ואפילו חד בתרי בטיל דהדורא דכנתא אינה ראויה להתכבד בפני אורחים דאין דרך ליתן לאורחים הדורא דכנתא בקערה ולא עבדי אינשי דאכלי שומן בעיניה, והכרכשתא בטילה ברוב דחד בתרי בטיל אם נתערבה ביבש דאינה ראויה להתכבד מדאמר רשב"ג [נדרים נ"ד ע"ב] הנודר מן הבשר מותר בקרביים וכן אמר רשב"ג קרביים לאו בשר ואוכליהן לאו בר איניש, ונהי דרבנן פליגי עליה ואמרין אסור בקרביים מ"מ מודי דלא חשיב דמילתא דמימלך עלייהו שליח נינהו מדאיצטריך שליח לאימלוכי עלייהו ע"כ מצאתי בתשובות.
כתוב בסמ"ק בריה שנתערבה לא בטילה וכן חתיכה הראויה להתכבד ודבר שדרכו למנות לעולם. וכל אלו דאמרי שאין בטילים יש אומרים אפילו הן ספק איסור אינם בטלים כדאמרינן [ביצה ג' ע"ב] ספק ביצה אסורה שנתערבה אפילו באלף כולן אסורות ומוקי לה תלמודא מעיקרא בספק טריפה כו', ואע"ג דק"ל דס"ס אפילו באיסור דאורייתא מותר, הכא כיון שאין הספקות מענין אחד לא שרינן עכ"ל סמ"ק. וכתוב בהג"ה ולא היא, דבמסכת תרומות מוכח דשרי ונכון עכ"ל, וכתוב עוד שם בהג"ה וז"ל פירש רבינו ברוך וכן בפנים דהיכא שהאיסור חשוב שלא להתבטל אין להתירו אפילו בס"ס ופי' בפנים הטעם משום דאין שני הספיקות מענין א' וכו' ככתוב בהגהות לעיל בסימן מ"ד.
בפרק גיד הנשה [צ"ז ע"ב] איכא דאמרי בקדירה עצמה משערינן, פר"י כגון קדירה של היתר שבישלו בו פעם אחת איסור שוב כשבישלו בה היתר לא אמרינן שהיתר הראשון שהיה נבלע בה קודם שבישלו בה איסור שנתבטל לגמרי כשבשלו בה האיסור אלא שנשאר במקומו ולבסוף כשמבשלין בה ההיתר אחר האיסור חוזר היתר הראשון ומצטרף עם ההיתר האחרון לבטל האיסור האמצעי הבלוע עכ"ל. ומכאן פסק הרי"ח ברבי יחיאל כשמגביה בכף זבוב מקדירה רותחת ומגביהין עמה מעט מים ונאסרה הכף דודאי לא היה במים שבתוך הכף ס' כנגד הזבוב אם חזר ותחב הכף בקדירה לא חשבינן הכף כולה חתיכה דאיסורא להצריך נגד כל הכף ס' של היתר אלא ההיתר נשאר במקומו ומצטרף עם ההיתר שבקדירה לבטל האיסור, ומיהו הכף אסור עכ"ל. אמרכ"ל.
דין זבוב בקדירה יש ליזהר כשתסיר זבוב או צירעה מן הקדירה רותחת בכף שלא תחזיר הכף לקדירה כי הכף היתה אסורה מחמת הזבוב ואפילו מרוסקת אם לא היה ס' של היתר בכף אז נאסר הכף ואם תחזור הכף בקדירה יאסור כל התבשיל, והקדירה אם אין ס' בתוך הקדירה מן הכף. ונקיי הדעת מסירין הזבוב מן הקדירה בקיסם או בתבן ואח"כ משליכין הקיסם באש שלא יבא לידי תקלה.
דין זבוב בקדירה, אם הזבוב בקדירה בטל בס' ואם הסירו בכף ולא החזירו הכף לקדירה א"צ רק ס' מן הזבוב, אבל אם החזירו הכף לקדירה צריך ס' מן הכף, אמנם אם הכף מליאה רוטב אם יש ברוטב ס' מן הזבוב (ס"א ויכול להיות ס' מן הזבוב) מותרת כי פרש שבזבוב אינו אוסר, ואפילו כל עצמותיה היה אומר ר"ת דמותרים ולכך היה מתיר הדבש שנשאר בו רגלי הזבוב דתניא בפרק בהמה המקשה [ע"ז ע"ב] בנבלתה ולא בעצמותיה, וא"ת והלא כשמערין הכף בקערה ונשאר הזבוב בכף לא ישאר ס' בכף ואין הזבוב מתבטל ברוטב (פירוש דלמא לא תהיה מלאה רוטב ודוק) וי"ל כשמערין הכף כבר נתקררה ונעשה כלי שני ומיהו גם אם החזירו הכף בין היתה מליאה בין היתה חסירה יש לראות טעם היתר, דכל זמן שהכף בקדירה בפעם ראשונה מתבטל הזבוב בקדירה ומיד כשהוציאוה נעשה כלי שני ולמה תיאסר הכף נמצא כשהחזירה אין צריך רק ס' מן הזבוב, וא"ת והלא הזבוב חם ואוסר הכף הא קי"ל [פסחים ע"ו ע"א] דתתאה גבר ואינו אוסר הכף כי אם כדי קליפה, ומיהו אם הכף חם אז הוא מפעפע בכף ויוכל להיות דאינו מפעפע בכל הכף שאם היה (פירוש למאי נ"מ שאינו מפעפע בכל הכף שעליה אמר איכא נפקותא דאם מפעפע כו' ודוק ש"ל.) מפעפע בכל הכף לא היה בגוף הכף ס' מן הזבוב ולכל היותר א"צ רק ס' מן הכף אם החזירה פעם שנייה, ואם שפכו הרוטב מן הקדירה לקערה אם היה זבוב נשפך מן הקדירה לקערה מותר הכל שכל זמן שהוא בקדירה בטל בששים וכשנופל בקערה הרי הוא כלי שני, ואם תחילה נפל הזבוב קודם נפילת הרוטב הרי אוסר הקערה כדי קליפה דחם על גבי צונן צריך קליפה (סברא זו ברורה ודומה לזה כתבנו לעיל בסימן נ"א בהג"ה המתחלת ישנם). ואם תאמר הרי הזבוב נעשה כלי שני, הא ליתא, דאין שייך לזבוב היוצא מן הקדירה להיות ככלי שני אך אין רגילות שתיפול הזבוב קודם נפילות הרוטב וכן מספק יש להתיר, ואם היה הזבוב בקערה תחילה כמו כן הכל מותר. והזבוב שנמצא בתמחוי שהוא כלי שני וחלקו ממנו בכף בשאר קערות הכל מותר דשמא בכלי שני נפל וכלי שני אינו מבשל, ועוד דמה שבריה אינה בטילה היינו דווקא הבריה אבל אם נמצא הבריה משליכה והטעם בטילה, וא"כ אפילו אי הוה כלי שני מבשל הכל מותר דנתבטל הטעם בס' כמו שפירשתי, ועי"ל דילמא לאחר שנתקרר התבשיל נפיל ואיכא ספיקא טובא, ומיהו אם סילק הזבוב בכף מכלי ראשון הכף אסור, ואם החזירה לתוך הקדירה אפילו הדיחה לאחר שהשליך הזבוב צריך שיהא תוך הקדירה ששים כנגד כל הכף. עכ"ל מהר"ר טרושי"ן. אף שהמרדכי התיר זבוב בתבשיל דהוי כעץ בעלמא מ"מ לא נהגינן הכי רק כמהרי"ט דבתראי הוא, ורוב גאונים שמצריכים ס' לזבוב ואם אין ס' נעשית הכל נבילה, וכן מצאתי בשם מהר"ש שלא נהיגינן כמו המרדכי, אבל מ"ש מהרי"ט דמצריכין ס' כנגד הכף לא נהגינן כותיה אלא כמו שפסק המרדכי והי"ד דצריך לעולם ס' נגד הבלוע דהיינו הזבוב דאין נעשית הכף נבילה, כי אין איסור בלוע אוסר היתר בלוע והאריך מהרא"י בראיות בת"כ סימן קפ"ג, וע"ל בסימן כ"ה בהג"ה המתחלת חתיכה עצמה נ"נ נ"ל ש"ל.
כתב ראב"ן [סימן ד'] נשאלתי על יורה של בשר היתר שנתבשל בה חתיכת איסור ולא היה בהיתר ס' לבטל האיסור ונאסר כל מה שביורה ולקחו מן המרק שביורה ושמוה בקדירה שהיה בה מאכל, אם המרק אוסר הקדירה כיון שאין בה ס' נגד המרק הנאסר או לא, כלומר שהיו מסופקים אם צריך ס' מכל התערובות או א"צ ס' רק מן האיסור המעורב בו כי אין הכל אסור, ונ"ל שאין המרק הנאסר אוסר אלא לפי חשבון שיש מדומע מן האיסור שאם היה ביורה ראשונה שיעור מ' או נ' שנדמע בו ואחד מארבעים או מנ' שבמרק שנפל הוי איסור אם יש בקדירה ס' של היתר כנגד אחד ממ' או מנ' של איסורא המרק שנפל בה מותר, דתנינא בפ"ק (דתרומ') [דתמורה י"ב ע"א] אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון, שאם נפלה סאה של תרומה לתשעים סאין של חולין ונדמעו, וחזרה סאה מן המדומע ונפלה לתוך פ' סאין של חולין לא נחשב כל הסאה שנפלה איסור אלא לפי חשבון התרומה שנדמע בה תחילה והוא א' מצ' שבסאה שנפל הוי תרומה והשאר והשמונים סאין של חולין מבטלין אותו דימוע שאין בה תרומה אלא מפ' שבה, גבי מרק נמי אין אוסר הקדרה אלא לפי חשבון איסור שבמרק שנפל, ואם רבה היתר שבקדירה עליו מבטלו, וזהו לרבנן דאמרי מין במינו בס', אבל לר' יודא אם יש בבשר ובקיפה ס' במרק מבטלים אותו, ומותר המרק שבקדרה סלקוהו כמי שאינו, אבל אם אין ס' אלא עם המרק שבשנייה ה"ל מין במינו ולא בטיל ומשנה זו סתמא (דרבי) [דרבנן] הוא ועיקר כדאמרינן (בתרומה) [בתמורה] בגמרא עכ"ל. ורבי אפרים כתב דוקא גבי טיפת חלב אמרינן חתיכה עצמה נ"נ ולא בשאר איסורין, ואין ראייה לפירוש ר' אפרים מהא דאמרינן אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון ולא אמרינן שיעשה הכל תרומה, דיש לחלק בין דבר יבש לדבר הנאסר על ידי בליעה. תוספות פרק ג"ה בדיבור כשקדם וסילק את האיסור.
<h2>דף קח.</h2>
כתב ראב"ן [סימן ד'] נשאלתי על יורה של בשר היתר שנתבשל בה חתיכת איסור ולא היה בהיתר ס' לבטל האיסור ונאסר כל מה שביורה ולקחו מן המרק שביורה ושמוה בקדירה שהיה בה מאכל, אם המרק אוסר הקדירה כיון שאין בה ס' נגד המרק הנאסר או לא, כלומר שהיו מסופקים אם צריך ס' מכל התערובות או א"צ ס' רק מן האיסור המעורב בו כי אין הכל אסור, ונ"ל שאין המרק הנאסר אוסר אלא לפי חשבון שיש מדומע מן האיסור שאם היה ביורה ראשונה שיעור מ' או נ' שנדמע בו ואחד מארבעים או מנ' שבמרק שנפל הוי איסור אם יש בקדירה ס' של היתר כנגד אחד ממ' או מנ' של איסורא המרק שנפל בה מותר, דתנינא בפ"ק (דתרומ') [דתמורה י"ב ע"א] אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון, שאם נפלה סאה של תרומה לתשעים סאין של חולין ונדמעו, וחזרה סאה מן המדומע ונפלה לתוך פ' סאין של חולין לא נחשב כל הסאה שנפלה איסור אלא לפי חשבון התרומה שנדמע בה תחילה והוא א' מצ' שבסאה שנפל הוי תרומה והשאר והשמונים סאין של חולין מבטלין אותו דימוע שאין בה תרומה אלא מפ' שבה, גבי מרק נמי אין אוסר הקדרה אלא לפי חשבון איסור שבמרק שנפל, ואם רבה היתר שבקדירה עליו מבטלו, וזהו לרבנן דאמרי מין במינו בס', אבל לר' יודא אם יש בבשר ובקיפה ס' במרק מבטלים אותו, ומותר המרק שבקדרה סלקוהו כמי שאינו, אבל אם אין ס' אלא עם המרק שבשנייה ה"ל מין במינו ולא בטיל ומשנה זו סתמא (דרבי) [דרבנן] הוא ועיקר כדאמרינן (בתרומה) [בתמורה] בגמרא עכ"ל. ורבי אפרים כתב דוקא גבי טיפת חלב אמרינן חתיכה עצמה נ"נ ולא בשאר איסורין, ואין ראייה לפירוש ר' אפרים מהא דאמרינן אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון ולא אמרינן שיעשה הכל תרומה, דיש לחלק בין דבר יבש לדבר הנאסר על ידי בליעה. תוספות פרק ג"ה בדיבור כשקדם וסילק את האיסור.
<h2>דף קיא:</h2>
וקורט של חילתית מ"ט אסור, אמר רבא דאיפסיק בסכינא דארמאה, ואע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר אגב חורפיה דחילתית מחלי ליה לשמנונית, וה"ל כנ"ט לשבח ואסור. שאלתי את ר"מ ז"ל על צנון שחתכו בסכין של גוי שאינו בן יומו, וז"ל תשובתו הצנון שחתכו בסכין של גוי שאינו בן יומא לא ידענא אם יש לדמותו לקורט של חילתית דאסרינן לה פרק אין מעמידין [ל"ט ע"א] אפילו בסכין שאינו בת יומא אגב חורפיה מחלי ליה, ומה שאסר ספר התרומה צנון וכרשין ובצלים ומדמה אותה לקורט של חילתית, שמעתי גדולים חולקים עליו, ואמרין דלא דמי לקורט של חילתית דהוי חריף ביותר ואין בעולם חריף כמותו והוא בלזו"ר ומדלא נקט אלא הוא אלמא מידי אחרינא לא, דאי לא תימא הכי אלא אפילו כרישין ובצלים לנקטינהו וכל שכן קורט של חילתית. והא דאמר בפרק כ"ה [קי"א ע"ב] צנון שחתכו בסכין אסור לאכול בכותח, ופרש"י לחד לישנא אפילו בסכין שקנחו היטב משמנונית שעליו, ה"מ בן יומא דחשיב כנ"ט ראשון ולא כנ"ט בר נותן טעם אבל כשאין בן יומא לאוסרו כקורט של חילתית לא ולבי נוטה אחר דבריהם, ואע"פ (שאינו) [שאני] מורה כספר התרומה לאסור אין נ"ל למחות ביד הנוהגים היתר, ובפרק אלו טריפות [נ"ח ע"ב] אמר הלעיטה חילתית טריפה, מ"ט, דמינקב למעיה אבל כרשין ובצלים וצנון אכלי להו בעינייהו ולא מנקבא למיעייהו הילכך לא דמי כלל לחילתית. עכ"ל האשיר"י פרק אין מעמידין [סימן ל"ח].
צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאוכלו בכותח דווקא צנון דאגב חורפיה בלע והוי בטעמא הב' מן הממש או כמו שפרש"י יש שהשמנונית על הסכין ואינה ניכר וחורפא דצנון מבלע השמנונית בתוכה ואסור עד קליפה, ולא דמי לקורט של חילתית שאסור כולן משום שחותכין אותה בסכין של גוים, דשאני התם הקרטין קטנים ואין אתה יכול לידע באיזה מקום חתכוהו לפיכך אסרו כולם. כתב בס"ה דה"ה כרישין ובצלים ושומין שרוצין לבשלו עם בשר אין לחתכו בסכין חולבת, ואם חתך לא מהני להו הדחה ובעי קליפה, ואם בשלה בלא קליפה מבטלים בס' טעם הסכין הנבלע בירק, ואפילו אין הסכין בן יומו אגב חורפיה דצנון מן הירק מחלי ליה והוה לשבח, מידי דהוי אקורט של חילתית דפרק אין מעמידין [ל"ט ע"א] ור"מ מגמגם בדבר דנ"ל דמיירי הכא בסכין בן יומו ובפרק אין מעמידין כתבתיו. אשי"רי פכ"ה [סימן ל"א].
<h2>דף קיב.</h2>
והא דק"ל מלוח כרותח היינו כרותח דצלי. ונ"מ אם נמלח ג"ה עם הירך דשרי כמו אם נצלה ג"ה עם הירך דשרי אבל אי הוי אמרינן דמלוח כרותח דבישול אז הוו איסור כמו ג"ה שנתבשל עם הירך, והכי איתא פרק ג"ה [צ"ז ע"ב].
<h2>דף קיג.</h2>
המת(י)ן שקורין לונב"יל נהגו העם שלא לבשלו ואין אוכלין כי אם בצלי ואם בשלוהו לבדו או עם שאר בשר מותר בדיעבד. פרנ"ס.
בשר תפל שמלא קרח וכפור שקורין גלנ"צא בלע"ז ואין ראוי למלוח עליו עד שיפילו ממנו הקרח תחילה אם מותר לשרותו במים חמין בכלי ב', מתוך תשובה שהשבת' בראשונה אתי לומר דשרי בכלי שני אע"פ שהיד סולדת בו, דכיון דכלי שני אינו מבשל אפילו יהיה לו כח להפליט ולהבליע כמו שאומר רבינו חיים מאחר שלא נתבשל חוזר הדם ויוצא ממנו ע"י מליחה או על ידי צלייה, צורנו ישפיע לנו ברכה חיים ושלום שמשון בר אברהם. ומכאן נראה ללמוד בשר שנשרה במים יום שלם אע"ג דמפליט ומבליע מההוא דאי תרו ליה כולה יומא בחלבא לא עדיף מכלי שני ויש לו תקנה במליחה. מתשובת מהר"ם. מותר לשרותו במים חמין בכלי שני אע"ג דהיד סולדת בו, יראה דנכון לכתחילה שלא יהיו חמין לכתחילה כ"כ שהיד סולדת בו, דבגמרא פרק כירה מייתי דבירושלמי [ה"ד] איכא חד מ"ד דאית ליה דהא דכלי שני אין מבשל היינו משום דאין היד סולדת בו. ואף ע"ג דלא משמע דצריך ליזהר אפילו לכתחילה כדלעיל בסימן י"ח כיון דאיפשר ע"י זמן מרובה במים שאינם חמים כ"כ לא נקל בחנם לכתחילה מכל מקום לצורך כבוד שבת או לצורך אורחים או כה"ג לשום צורך שרי. מהרא"י ז"ל.
כתוב בספר התרומה כשמולגין התרנגולת אין מערין עליה מים רותחים מכלי ראשון אלא ימלוג בכלי שני, ואם שגג ועירה עליה רותחין מכלי ראשון אין אסור אלא כדי קליפה וכו', וצריך לקלוף העור ולא יותר, והיינו דוקא כשהגביה התרנגולת ורגליה למעלה דהשתא נכנסים המים בין הנוצה ואוסר כדי קליפה, אבל אם ראש התרנגולת למעלה דאם כן הנוצה שוכבת למטה המבדלת בין מים ובין בשר ומגינה כנגד הרותחין יותר מכדי קליפה מותר. תשובה במיימוני.
מעשה שנמלחה התרנגולת מבחוץ ולא בפנים ושאלו לאבא מורי יב"ק ואסר להם מהא דאמרינן בפרק הקומץ רבה [כ"א ע"א] כיצד הוא עושה מניח את האבר ונותן עליו מלח והפכו וחוזר ומולחו, אמר אביי וכן לקדירה, אלמא דבעינן לקדירה שיהפכנה וימליחנה מכל צד, הלכך האי תרנגולת שלא נמלחה מבפנים אסור, לסוף נודע לו כשנתבשלה אותה תרנגולת בקדירה אחת לקחו מן הרוטב בג' כפות ונתנו בקדירה רותחת אחרת שהיה בו בשר ואסר הקדירה והבשר שנתבשל בה התרנגולת, מאחר שלא היה ס' כנגד התרנגולת, אבל הקדירה אחרת שהשליך בה כג' כפות מן הרוטב התיר, שנתבטל בה הרוטב, ודמי להא דאמרינן בפרק בתרא דע"ז [ע"ג ע"א] ראשון ראשון בטל. מעשה שנמלח ראש כבש מבחוץ, והורה אבא מורי יב"ק שלא למלוח הראש עתה פעם שנייה ולא יבשל אותה אלא יצלה אותה והאור משאב שאיב. רוק"ח. שוב מצאתי ששאל רבינו שמואל בן רב את רבינו שמחה נמלח מבפנים מכל צדדיה אך מבחוץ לא נמלחה אם מליחה זו חשובה כמו הופכה ומולחה כי מה לי מליחת עוף מבחוץ למליחת עוף מבפנים, וא"ת שצריך חוץ ופנים דהיינו הופכה ומולחה אם כן חתיכה עבה צריך לבקעה ולמלחו מכל צדדין, ולא מצינו חילוק הדברים באברים, ואם באתה לחלק בין עוף לחתיכה עבה הואיל ועוף חלול זו לא שמעתי, ועליה דידיה רמי לבאר, ורבינו שמחה הסכים לדבריו. מרדכי פרק כל הבשר [סימן תש"כ].
<h2>דף קיד.</h2>
ת"ר המבשל במי חלב פטור ואיסור מיהא איכא דהא כותח מנסיובי דחלבא כדאמרינן בריש אלו עוברים [מ"ב ע"א] ואמרינן לעיל [קי"ב ע"א] דאסור לאכול בשר בכותח ואני אומר דנסיובי דחלבא אסור מדאורייתא ומי חלב דפטור היינו אחר שהוציאו ממנו כל המאכל דהיינו אחר שנעשו הגבינות מבשל החלב והאוכל צף מלמעלה ולא נשאר בה אלא מים בעלמא והוא נקרא מי חלב. אשיר"י פכ"ה [סימן נ"א].
